ספרים

Fertility and Jewish Law: Feminist Perspectives on Orthodox Responsa Literature

ד"ר רונית עיר שי

ספר זה הינו ניסיון ראשון מסוגו להציג מחקר הלכתי מקיף ומעמיק בנושאים הקשורים לפריון וטכנולוגיות הפריה מודרניות מפרספקטיבה פמיניסטית. בלקחו כנקודת מוצא את הטענה לפיה ההלכה משקפת נקודות מבט גבריות והטיות מגדריות על בסיס זה, הוא בוחן השפעת תפיסות מגדריות על עיצובם של פסקי הלכה בני זמנינו בשאלות הנוגעות לאמצעי מניעה ותכנון המשפחה, הפלות, הזרעה והפריה מלאכותית ופונדקאות. מסקנתו העיקרית של הספר היא כי "מין ללא פריון" (הפלות ומניעת הריון) נתפס כשלילי וכפרי השפעה של מודרניזם קלוקל ולפיכך המגמה השלטת בפסיקה נוטה להחמיר. לעומת זאת בכל הקשור ל"פריון ללא מין" (הזרעה והפריה מלאכותית ופונדקאות) המגמה השלטת מקילה מאוד. ההסבר המוצע לתופעה מעניינת זו גורס כי אידיאולוגיה של פריון היא המכתיבה את ההכרעות הפרשניות וכי לא ניתן להבין אידיאולוגיה זו  במנותק מן התפיסה המגדרית המבנה את ייעודן המרכזי של נשים בתכליתן הפריונית ובכך מקבעת את מקומן בספירה הביתית ומנציחה את הסדר החברתי הפטריארכאלי הקיים.

Feminism, Family and Identity in Israel: Women's Marital Names

Michal Rom & Orly Benjamin

 

ספר זה הוא למעשה תוצר של שיתוף פעולה יוצא דופן המחבר בין עבודת הדוקטורט של מיכל רום לבין עבודת הדוקטורט של אורלי בנימין, ויש בו פיתוח של גישה יחודית המאפשרת לדון ביחסי כוח בין שיחים, במקרה הזה יחסי הכוח בין פמיניזם לפמיליזם בישראל, כפי שאלו באים לידי ביטוי ברמת הקשר הזוגי ובהקשר הפוליטי בתוכו זוגות מתפקדים. הדיון ביחסים זוגיים כמבוסס על תהליכי משא ומתן תוך הצבר משאבים בין-אישיים, סלל את הדרך לבחון את הדינמיקה של שייכות אמביוולנטית בהתנסויותיהן של נשות המעמד הבינוני בישראל.  במחקר עלו שלושה נתיבים של שייכות אמביוולנטית: הראשון, זה הנסלל באמצעות הויתור על 'לקיחת שם לעצמי' וחזרה לפרקטיקה הפאטרונימית המקובלת, אימוץ שם הבעל, מאפשר לנשים לצמצם למינימום את האמביוולנטיות של שייכותן לחברה הישראלית, שכן הן נהנות מחיבוקו של הממסד השמרני ותוחמות את סימני השאלה לתקופה ההסתגלות של המעבר בין שם הנעורים לשם בן הזוג. הנתיב השלישי כרוך כמעט בוויתור על תחושת שייכות: נשים הצועדות בנתיב זה מתעקשות על זכותן להמשיך ולשאת את שם נעוריהן על המשאבים הטוענים אותו. בהתעקשות זו כרוך גם הויתור על שם משפחה משותף להן ולילדיהן משום שרבות מהן מגדלות ילדים הנושאים את שם נעוריו של אביהם. שיא האמביוולנטיות בתחושת השייכות מגולם בהתנסויותיהן של נשים הממקפות את שם בן הזוג ושם נעוריהן ובני הזוג שלהם מעבירים לילדים את שמו. הן נותרות מנותקות משם המשפחה המשותף כשהן לנצח מתלבטות באיזה שם להשתמש באיזה מרחב. לעיתים קרובות נשים המתחילות כממקפות או כמשמרות את שם נעוריהן, נתקלות בכל כך הרבה קשיים ומחסומים, שלאחר מספר שנים של מאמץ 'לקחת שם לעצמי' הן מוצאות את עצמן מתגלגלות אל הפרקטיקה הפאטרונימית הישנה שתובעת מינימום מחירים בחיי היומיום. התנסויותיהן של הנשים הלוקחות שם לעצמן ולבני זוגן שהוא שם שלישי חדש ומעוברת, דומות לאלו הצועדות בנתיב הפאטרונימי כאשר בן הזוג משתף פעולה עם השם החדש אך לעיתים קרובות הן מוצאות את עצמן מול בן זוג שהצהיר שיקח את השם החדש אך אינו מאמץ אותו בפועל.

מכל אלו, מסיקות מיכל רום ואורלי בנימין, כי בהנתן הניתוק היחסי של נשות המעמד הבינוני ממקורות פמיניסטיים ומקבוצות פעולה פמיניסטיות, המשאבים השיחיים העומדים לרשותן בבואן להגן על פרקטיקה פמיניסטית מוחלשים מאד ולעיתים קרובות הן מוצאות את עצמן מוותרות עליה ואחדות אף מגנות אותה. מבחינה זו הטקסט הוא דיון מרתק בסיכוייה של הפעולה הנשית המשותפת בארץ הזו לקידום מדיניות ציבורית פמיניסטית.