ד"ר ולריה סייגל פישר, נובמבר 2020

ולריה סייגלשיפר, תל אביב

נולדתי בבואנוס איירס ארגנטינה, עליתי לארץ לפני 25 שנה. הייתי 10 שנים ירושלמית. ב- 15 שנים האחרונות אני מתגוררת בתל אביב. משנת 2007, אני עובדת במרכז אדוה ועוסקת בהטמעת חשיבה מגדרית במדיניות ובתקציבים. במסגרת עבודתי, אני עושה לובי בכנסת ובמשרדי ממשלה, מעבירה הכשרות למקבלי החלטות, עובדות ועובדים בממשלה וברשויות המקומיות וקבוצות שונות של נשים. אני מנהלת פרויקטים לשוויון מגדרי בקהילה וכעת שותפה לשני מחקרים, אחד בנושא תקצוב מגדרי של מדיניות הספורט והשני בנושא תעסוקת נשים בישראל, בדגש על נשים ערביות, חרדיות ויוצאות אתיופיה. משנת 2018 , אני חברת סגל בחוג לחינוך וחברה בקרייה האקדמית אונו. 

את  לימודי הדוקטורט עשיתי בהנחייתה של פרופ' טובה הרטמן. 

עבודת הדוקטורט שלי מתחקה אחר תהליך יצירתו של קול ציבורי בקרב בימאיות קולנוע דתיות בישראל.  המחקר מראה כיצד היצירה הקולנועית מאפשרת לבימאיות להשמיע את קולן וכיצד היא משמשת אותן להביע ביקורת חברתית. המחקר, המבוסס על מתודולוגיה איכותנית, מתמקד בבימאיות קולנוע דתיות ומדגיש כיצד מעורבותן בתעשיית הקולנוע מחייבת משא ומתן מתמיד בין מחויבויותיהן האישיות, המשפחתיות, הקהילתיות, כמו גם מחויבויותיהן לאמנות ולדת. אחת הטענות המרכזיות שלי במחקר היא שבימאיות דתיות מבטאות קול מקושר שמנהל משא ומתן מתמיד. הקול המקושר מורכב ממחויבויות שונות, והוא הרבה פחות דיכוטומי מזה המוצג לעתים קרובות בספרות. כמעט כל המשתתפות מציגות מבט ביקורתי על היבט כלשהו של תרבותן. עם זאת, הן אינן מגדירות את עצמן כמבקרות חברתיות באופן ישיר. לרוב הן מדברות על עבודתן כמבטאת "התנגדות מסורה".

בימאיות קולנוע דתיות מתייחסות לעצמן בדרך כלל כאל מספרות סיפורים, או כמי שמציבות מראה בפני החברה: כדרך למנוע את הצבתן כמבקרות ישירות של תרבותן, וכדרך לקדם שינוי מבפנים. הסרטים שלהן מביאים אל מרכז המסך את חוויותיהן של נשים אורתודוקסיות; הם מראים כיצד נשים דתיות מרגישות, פועלות, מתנגדות, מקיימות, מאמצות וחותרות נגד הנורמות, החוקים והמנהגים של תרבותן. בשונה מההמשגה הליברלית של העצמי, הסוברת שהאפשרות האמיתית היחידה לביטוי עצמי ולהתנגדות תרבותית הינה לעזוב את הדת,  משתתפות המחקר בוחרות להישאר בתוך המסגרת האורתודוקסית. הקולנוע הופך להיות אמצעי להתנגדות המאפשר למשתתפות לשמור על הסביבה התרבותית שלהן, ויחד עם זאת להביע היבטים שונים של זהותן. הנרטיבים של בימאיות הקולנוע הדתיות מבטאים את הצורך ב"גישה התייחסותית לביקורת חברתית, המציעה התנגדות שמתעקשת על מסירות ליחסים מרובים " (Hartman & Buckholtz , 2014, עמ' 13).

התוכנית ללימודי מגדר עבורי היא  מקום שבו פגשתי נשים מעוררות השראה והתפתחתי מבחינה אקדמית. אני חולמת לעתיד לפרסם את הדוקטורט כספר, להמשיך לשלב בעשייה שלי את הידע ואת הפרקטיקות מהתיאוריה הפמיניסטית, להיות תמיד בתהליך של הרחבת הלב, חידוד הראייה ופיתוח אמפתיה.  להודות תמיד על מה שיש.

 

קישורים רלוונטיים ופרסומים:

Seigelshifer, V & Hartman, T. (2020). The Emergence of Israeli Orthodox Women Filmmakers. Shofar: An Interdisciplinary Journal of Jewish Studies. Special issue: The Feminist art of religious women 38 (2) pp. 125-162.

 

Seigelshifer, V & Hartman, T.(2019). Staying and Critiquing: Israeli Orthodox Women Filmmakers. Israel Studies Review 34(1), 110-130.

 

חסון,י  וסייגלשיפר, ו. (2017). "לתוך הזרם המרכזי: הטמעת חשיבה מגדרית במדיניות הכלכלית”. בתוך קפיטליזם ומגדר: סוגיות פמיניסטיות בתרבות השוק. הוצאת ון ליר.