ספרים שפרסמו בוגרות התוכנית

לאורך השנים, בוגרות.ים רבות של התוכנית פרסמו ספרים המבוססים על עבודות המחקר והעשייה האקטיביסטית שלהן.ם בתוכנית. להלן רשימה חלקית של עושר הפרסומים: 

אסתר בלומברג, נאלמות, על אלימות סמויה ממנה סובלות נשים בזוגיות אלימה. 

ד"ר רונית עיר-שי, "אישה" או "חוה", הפסקות היריון בשיח ההלכתי-אורתודוקסי במאה העשרים מפרספקטיבה מגדרית. 

ד"ר אורנית רמתי, "לדעת מתוך הגוף". מבט פמיניסטי על חינוך גופני של נערות בישראל. 

ד"ר מיכל פרינס "פשוט לרצות". בספר משרטטת ד"ר מיכל פרינס מפת דרכים להתקרבות ואינטימיות בין בני זוג. מפה שמסמנת את המקומות שבהם גברים ונשים לא מצליחים להיפגש, את הפערים והשונות ביניהם ובד בבד את הדרך לתקן ולסלול דרך חדשה.

ד"ר בלה שגיא, "שבר ענף ירוק". זוכה פרס שר התרבות לשנת 2021. "כשקארינה מתעוררת מהחלום הוא עוד בתוכה. היא  מרגישה את רגע היציאה מהמים, הכאב בנשימה, האורות המסנוורים מהחלום מתחלפים בקרני אור חיוורות של בוקר החודרות דרך החלון וקארינה מכירה תודה לעצמה על שלא הגיפה את התריס עד הסוף. האור מסמן את סוף הלילה, הקלה גדולה, ואף ממסגר הכול במשהו שאפשר להתעורר ממנו, יש חלומות ויש מציאות, יש אז ויש עכשיו. זה מרגיע תמיד את קארינה, כי הפחד של פעם כבר לא פועם בתוכה כמו רכבת דוהרת אלא מורגע בעטיפת החלום, אפילו סיוט, אבל משהו שקמים והוא נגמר." קארינה, דור שני לעלייה הגדולה מברית המועצות, מתמודדת עם זיכרונות ילדות הצפים בגל עצום מן המצולות ועם שבר העלייה ארצה של הוריה. יואב, הנפרד לאיטו מאמו בסיפור אחד, מגיע להציל את רומי אחותו, הלפותה בסחרחרה מאנית בעיר זרה בסיפור אחר. אור, הסובל מפוסט-טראומה בעקבות שירותו הצבאי נשלח לחוג ציור במוזיאון ומבדידות השבר של עצמו. הוא מתחיל להחלים כאשר מתגלה בו אהבה פתאומית לשבר של אחרת.

ד"ר דויד שפרבר, "ביקורת נאמנה". הספר מציע מסגרת תיאורטית להבנת אופייה, דרכי פעולתה ותרומתה של תנועת האמנות היהודית הפמיניסטית הדתית, אשר התפתחה מאז סוף שנות התשעים של המאה העשרים בשני המרכזים היהודיים הגדולים – ישראל וארצות הברית. כמחקר ראשון מסוגו הוא עוסק באופן רחב ושיטתי באמנות זו ודן בביקורתה כלפי המסורת היהודית, ההלכה והמוסדות היהודיים הדתיים. 

ד"ר אילנה קוורטין, "כלואות". בספר זה משרטטת ד״ר קוורטין לראשונה את קווי המתאר של התופעה, מעניקה לה שם – שתלטנות קיצונית בזוגיות – ואף מציעה מענה משפטי לאותן נשים. שתלטנות קיצונית בזוגיות היא מערך התנהגויות דכאניות שאינו כולל אלימות פיזית, שבן הזוג כופה על האישה בתחומי חיים שונים. תכליתן של שלל ההתנהגויות היא לאפשר שליטה של בן הזוג באישה ובכך לבסס, לחזק ולהגדיל את מעמדו הגברי הפטריארכלי – בעיני עצמו, בעיני האישה ובעיני אחרים.

ד"ר אלונה פלג, "אימהות לסבית בישראל". סיפורי החיים של הדור הראשון של אימהות לסביות בישראל מאירים אותן כנשים אמיצות ופורצות דרך אשר מתמודדות עם סטיגמה חברתית כפולה: סטיגמה ביחס לנטייה המינית שלהן וסטיגמה  ביחס למשפחה ללא אב. "נטל ההוכחה", כלומר הלחץ להוכיח לחברה ההטרוסקסואלית שהן יכולות לגדל ילדים בריאים בקונסטלציה משפחתית שנויה במחלוקת, היווה את הבסיס להפקת גרסה ייצוגית של "הורות לדוגמא", ובה בעת נחשף כאחד ממקורות הלחץ הפנימיים המשמעותיים בעבודת האימהות שלהן. 

ד"ר מיכל רום, "אז איך קוראים לך עכשיו?". למה רק נשים אמורות לשנות את שם המשפחה שלהן לאחר הנישואין? אילו משמעויות והשלכות יש לבחירה לשמור על השם או לצרף יחד שני שמות? מה אומר על כך החוק בישראל? ומה נהוג במקומות אחרים בעולם? תשובות לשאלות אלו ועוד תמצאו בספר זה, לצד סיפורים אישיים של נשים וגברים שבחרו בחירות שונות ביחס לשם המשפחה. הספר מבוסס על מחקר אקדמי ייחודי, והוא נכתב, בין השאר, כדי לעזור לנשים ולגברים להתמודד עם המורכבות שנקשרת לסוגיית שם המשפחה. מורכבות זו מתבררת לעתים רק בדיעבד, לאחר החתונה, וביתר שאת לאחר לידת הילדים. לא פעם היא חוזרת ועולה בצמתים מרכזיים נוספים במהלך החיים.

ד"ר עפרה כהן פריד, "ומי יזכור את הזוכרים?". שכול הורי נחשב לאחד האובדנים הקשים בחוויה האנושית. כאשר מדובר בשכול במלחמה הוא נטען בריבוי משמעויות בשל היבטיו האישיים והציבוריים-לאומיים. השיח הציוני ההגמוני מכונן את "הנפילה בקרב" כאתוס גברי, הרואי וקנוני; הוא ממקמו בראש סולם הערכים ובלב הזהות והזיכרון הקולקטיבי של החברה הישראלית. כחלק מכך הולאם השכול ועוצבו משמעויותיו ואופני ההתמודדות עמו. ספר זה בוחן את משמעויות השכול במלחמה, תוך מתן דגש על חותמן המגדרי, כל זאת מבעד לכתיבה אישית בספרי זיכרון פרטיים על ידי אבות ואימהות ששכלו את בניהם במלחמות ישראל: מבצע קדש, מלחמת ששת הימים, מלחמת יום כיפור ומלחמת לבנון הראשונה.

רותי גליק, "אסורה בארץ חדשה", אסורה בארץ חדשה חושף את סיפור ההגירה של חנה סנש (1921-1944) בעזרת יומנה המלא ומאות מכתביה שלא פורסמו עד כה בעברית ותורגמו מהונגרית לצורך המחקר וכתיבת ספר זה. כתביה של סנש קוצרו, שוכתבו וצונזרו במשך עשרות שנים. הם חיזקו את מיתוס הגבורה הלאומית, הסמל המובהק של מבצע הצנחנים באירופה במלחמת העולם השנייה.

ד"ר אומי לייסנר, "כריית נשים יולדות". לאורך ההיסטוריה היוותה הלידה אתר מרכזי לניהול מאבקי שליטה על גוף האישה. תחילה הייתה ידן של כוחות הדת על העליונה, ועם הזמן התחזקה אחיזת המדינה בתחום. במאות האחרונות נוסף למערכה מאבק פרופסיונלי. במקור דובר בשאיפת הרופאים להוציא מידי המיילדות את רשות הטיפול בלידות רגילות (לא-פתולוגיות), אבל מאז הצטרפו גורמים נוספים לרשימת המרוויחים מאירוע הלידה, למשל מוסדות אשפוז, מיצרי טכנולוגיות רפואיות, עורכי דין ועוד. כך הפכה היולדת למעין "משאב טבע" שאותו ניתן "לכרות", בעוד שצרכיה וזכותה לאוטונומיה גופנית נשארו לרוב הרחק מאחור.

ד"ר תמי רזי, "ילדי ההפקר". אלפי ילדים עזובים ומוזנחים הטרידו את פרנסיה של העיר העברית הראשונה בשנות השלושים והארבעים. ההגירה, הדלות והמחסור פגעו באלפי משפחות, וילדים רבים נמסרו לטיפולם של המוסדות הסוציאליים בתל-אביב. בני התקופה, ובעיקר מי שמשימת הטיפול הוטלה על כתפיהם, היו מודעים לעומקה של הבעיה ולחריפותה, וראו בה איום על יציבותה של החברה העברית החדשה. סיפורם של ילדי ההפקר חושף את החברה העירונית כחברת הגירה גדושת מתחים חברתיים ותרבותיים. על אף היקפה של התופעה, הכתיבה ההיסטורית לא נתנה את דעתה עד כה לתיאורה ולדיון בהשלכותיה.

ד"ר טל מלר, "שוליות מרובה: אימהות יחידניות בחברה הפלסטינית בישראל". ספר זה בוחן את חייהן ומצבן של אימהות יחידניות – אלמנות גרושות או פרודות – בחברה הפלסטינית בישראל. המורכבות המאפיינת את חייהן של נשים פלסטיניות אזרחיות ישראל והתחושה שבחייהן נשזרים דיכוי ושמרנות, לצד התנגדות וחיפוש אחר דרכים לשחרור, נדונו במחקרים שונים בשנים האחרונות, אולם עדיין לא נחקרה מציאות חייהן של אימהות פלסטיניות יחידניות. ספר זה מתבסס על ראיונות עומק שנערכו מנקודת מבט פמיניסטית עם אימהות יחידניות פלסטיניות בישראל; ניתוח הראיונות מציג את זהותן הדינמית והמורכבת של נשים אלה, המתנהלות במרחבים היברידיים, תוך כדי בחינת ההצלבה של מיקומי שוליים מגדריים, מעמדיים ואתנו-לאומיים בהתנסויותיהן.

גילי פליסקין, "דברים שרציתי לגעת". אין כמעט אשה בעולם שהמילה "אוננות" אינה מעוררת בה תגובה רגשית. רובנו מתקשות לדבר על הנושא, וחלקנו, לפעמים, אפילו לא מצליחות להגות את המילה. גם אם אנחנו מספרות לחברות שלנו הכול, חולקות איתן את השמחה והעצב, את התסכולים והפחדים והתקוות – את האוננות שלנו אנחנו כמעט תמיד שומרות לעצמנו. בסוד. כאילו שהיא לא חלק מגופנו, מנפשנו, מחיי הרגש שלנו, מהתשוקות שלנו. גילי פליסקין החלה לחקור אוננות של נשים במסגרת עבודת הגמר לתואר שני בחוד ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן, והמשיכה את הפרויקט גם לאחר סיום לימודיה. במשך חמש שנים ראיינה עשרות נשים, בנות 22-92, שהסכימו לחלוק איתה בגילוי לב את חוויות האוננות שלהן. הנשים בספר מדברות על אוננות. לא תמיד בקלות, אבל בכנות מפתיעה. הן מציירות עולם עשיר, עדין ומורכב. הן מספרות על הפעם הראשונה שבה אוננו, על הרגשות שהתעוררו ומתעוררים בהן בזמן המעשה, על הפחד להיתפס, על מקומה של האוננות בחייהן, על הקשר שלה למערכות יחסים זוגיות ועל הפנטזיות שלהן.

ד"ר רונית ליברמנש-ורדי, "התפוררות קוהרנטית". אזהרה: מדובר בספר שירים “סוטה” מתכתיבים חברתיים ומתקינות פוליטית; פואטיקה דחוסה וטורדת מנוחה, שטווה את תהליך ההיפרמות הגוף־נפשית של הורים אהובים. “רֹב יָמֶיהָ מָשְׁלָה אִמִּי — מָדוֹנָה שׁוֹפַעַת חַמּוּקַיִם —/ בְּמַמְלֶכֶת חוֹלֶיהָ בְּיָד רָמָה,/ פּוֹסַעַת בְּמַחְלַקְתָּהּ, תַּלְתַּלֶּיהָ הַבְּהִירִים תְּחוּבִים/ תַּחַת כֻּמְתַּת הָאָחוֹת־רָאשִׁית הַלְּבָנָה”, עד שלקתה “בְּמֵעֵין טֶקֶס הִטַּהֲרוּת שֶׁל אָנוֹרֶקְסְיָה/ אֶקְסְטָטִית מְאֻחֶרֶת, תְּמוּהָה”. ספר על “... סוֹטָה קוֹהֶרֶנְטִית/ סַרְבָנִית/ יְלֻדָּה בִּמְדִינָה/ שֶׁחָרְתָה/ עַל דִּגְלָהּ אִידֵאוֹלוֹגְיָה/ מְעוֹדֶדֶת יְלֻדָּה”, על “אירובי כיסאות גלגלים” ועל “פוסט קפיטליזם נצלני” בדמות נערי השירות ב”אחמדילנד של מטה”. ספר הנוגע בעצבים החשופים של הקיום, בחמלה שאיננה נגועה בסנטימנטאליות.