תפקידה ומשמעויותיה של הכתיבה האישית בתהליכי בניית העצמי לאחר פגיעה מינית בילדות

המאפיין הייחודי של פגיעה מינית בילדות, כחוויה מכוננת זהות, הוא העדר ההכרה והעדות.
לטראומה בחוויית החיים של הנפגעת. לפגיעה מינית בילדות לרוב אין עדים חיצוניים, וכתוצאה
מכך, ומסיבות נוספות הכוללות את הפרגמנטריות של הזיכרון הטראומטי, מנגון ההגנה הדיסוציאטייבי ולעיתים אף הזדהות עם התוקפן (פרנצי, 2003), גם לנפגעת עצמה אין ייצוג פנימי ותוקף למה שקרה לה. פעמים רבות היא
עסוקה במשך שנים בתהיות ובחיפושים אחר ההיסטוריה שלה, אחר האמת, אחר זיכרון ממשי.

רבות נכתב על משמעויותיה הפסיכולוגיות של העדות לטראומה, והעדרה (הרמן, 1992;
פלמן ולאוב, 2008), ועל הטיפול בנפגעות פגיעה מינית המתמקד בתהליכי עדות (וליגמן, 2004).
במחקרים קודמים אף נבדק המרכיב התרפויטי בכתיבה בהקשר זה ונבנו התערבויות מסוימות על
בסיס תהליכי כתיבה ויצירת נרטיב, לאחר טראומה בכלל ואונס בפרט. הכתיבה לאחר טראומה נמצאה כדרך מיטיבה לארגון קוגניטיבי ויצירת נרטייב, למתן משמעות לטראומה ולעיבודה באמצעות הכתיבה.

חשוב לציין, עם זאת, כי ענף מחקר זה התמקד בכתיבה טיפולית / התערבותית, כלומר
כתיבה המתרחשת בתוך מסגרת מובנית כמו מחקר אקדמי, כתיבה יוצרת או טיפול ביבליותרפי.
עד כה, למיטב ידיעתי, לא נחקרה הכתיבה האישית, כתיבה של האדם מתוך עצמו, המבשילה.
לעיתים לכלל פרסום מקוון או ספרותי. כמו כן, לא נבדקה תרומת הכתיבה לקידום לכידות
העצמי אצל נפגעות פגיעה מינית, הסובלות פעמים רבות מפגיעה חמורה בעצמיות בשל הטראומה.
המתמשכת בילדותן.
מטרת המחקר: מחקר זה בדק את תפקידה של הכתיבה האישית כעדות לפגיעה המינית בילדות,
ומשמעויותיה בבניית לכידות העצמי בקרב נשים צעירות אלו בתהליכי עיצוב זהותן. לתקציר המלא