מסע אימהות ללא אם, בהובלת וורקי קסאי

הפרויקט בו בחרתי לעסוק הוא בנושא אימהות שגדלו ללא אם - "מסע אימהות ללא אם".

בחירת הנושא מגיעה ממקום מאוד אישי. חוויתי אובדן אם בגיל צעיר מאוד. אימי ז"ל נפטרה בהיותי בת 7 במסע לארץ ישראל, באדמת סודן, בשנת 1980,  אירוע טראגי זה  שינה את כל חיי והשפיע על מי שאני היום. חוויה זו אינה רק חוויה אישית שלי, אלא ישנן  אימהות רבות  שהתייתמו מאם, בעקבות המסע לארץ ישראל.  המסע לארץ ישראל גבה קורבנות רבים, בדרך נספו 4,000 איש.ה.

 האובדן, הכאב והטראומה ממשיכים ללוות את אותן משפחות שכולות שאיבדו את יקיריהן. אני בחרתי להתמקד בילדות שעשו את המסע ובמהלך המסע איבדו את האימהות שלהן. אובדן האם פוגש את האימהות  בצמתים שונים בחייהן, בילדות, בנערות, בזוגיות וגם באימהות.  הופ אידלמן (2007) בספרה "אימהות ללא אם" שואלת, מה יש באימהוּת, שכל כך מרפא את הבת ללא אם, שמתקן בתוכה משהו במקום עמוק ששום אזמל, תרופה או טיפול אינו יכול להגיע אליו?

לאימהות יש תרומה משמעותית, בחיי מי שהתייתמה מאם ואמורה להמשיך במסלול חייה. האימהות מסייעת בתהליך הריפוי של האובדן ומסייעת לבת להמשיך בחייה. העלאת המודעות, מאפשרת הזדמנות לתהליך  ריפוי והמשך עיבוד ותיקון של חוויות שנותרו פתוחות, בשל הפרידה בגיל צעיר מהאם. הפרויקט צמח מתוך החוויות האישיות שלי ובהשראת קבוצות דומות שנפתחו בעבר אשר עסקו בנושא של אימהות ללא אם, מאחר וזוהה צורך בקרב מי שאיבדו את האימהות שלהן ולא ידעו כיצד להתמודד עם הסטטוס של האם בהיעדר אם.

לצורך קידום הפרויקט הקמתי לפני כשנה קבוצת ווטסאפ של אימהות ללא אם וביקשתי מחברות הקבוצה לגייס אימהות נוספות ללא אם אשר איבדו את האימהות שלהן בסודן בהיותן ילדות. כך הצלחנו לגייס  7 אימהות המתגוררות בבאר-שבע, כולן אימהות שחוו אובדן אם בסודן. השיח החל בווטסאפ, על חשיבות הנושא ותרומתו לאימהות ללא אם. בדקתי מקום בו ניתן להיפגש. סוכם שניפגש במרכז קהילתי, אותו אחת החברות מנהלת. ערכנו מספר פגישות בהן כל אחת שיתפה לגבי סיפורה האישי. כבר מהפגישה הראשונה ניכר המכנה המשותף של כלל המשתתפות אשר איבדו את היקר להן מכל ואירוע זה מלווה אותן כל חייהן, יש שותפות גורל. המשתתפות גילו פתיחות ואף נראה היה שהן ציפו לרגע הזה שמישהו יבוא וישאל אותן על חוויית האובדן והתמודדותן עם אירוע טראגי זה ונראה שהיוזמה נפלה על קרקע פורייה.

עריכת המפגשים ובניית קבוצה מקומית בעלת מכנה משותף וגיבושה, התכנים שעלו במפגשים, כל אלה חיזקו את הרעיון בהקמת הקבוצה וחשיבותה עבור האימהות. ההתארגנות הקבוצתית אפשרה לנו לעשות פעילות אקטיביסטית של ממש. פרסמתי בקבוצה של נשים מעצימות, בה חברות 17,000 נשים ממוצא אתיופי, העליתי למודעות את חשיבות הנושא והצעתי לצרף נשים המתגוררות באזור באר-שבע וסביבותיה להצטרף לקבוצה. בעקבות הפרסום פנו אלי נשים נוספות. בנוסף, אנו פועלות יחד כקבוצה לשינוי הצבת אנדרטה לנספי סודן בבאר-שבע במיקום שאינו הולם וקיום טקס זיכרון לנספים בשעות שאינן מתאימות למשפחות השכולות. פנינו במכתב לראש עיריית באר-שבע רוביק דנילוביץ והבענו במכתב את מורת רוחנו מההתנערות וחוסר ההתחשבות במשפחות השכולות. המכתב נשלח בשם קבוצת "מסע האימהות ללא אם" וכן התייחסנו לכך ברשתות החברתיות בפייסבוק.

התוכנית ללימודי מגדר אפשרה לי ללמוד ולהכיר מה המשמעות של פמיניזם, הרחיבה את ידיעותיי וחידדה בעבורי את חוסר השיוון הקיים בחברה וכיצד הפטריארכיה עיצבה את מציאות חיינו בכל התחומים עפ"י תפיסות גבריות. כמו כן, זכיתי להתבוננות דרך הפריזמה של  יחסי הכוח הקיימים בחברה וכיצד יחסים אלו משפיעים על קבוצות שונות בחברה הישראלית. קיבלתי ידע תיאורטי, הכוונה והדרכה שסייעו לי בפיתוח האקטיביסטית שבי.

החלום שלי הוא להרחיב את הפרויקט שלי לפעילות ארצית, להכשיר מנחים אשר ייתנו מענה לאימהות ללא אם ששרדו את סודן.  חלום נוסף שלי ללמוד בביה"ס למנהיגות במנדל בירושלים או בתוכנית מעוז.

וורקי קסאי , מתגוררת בבאר-שבע מזה 41 שנים,  עובדת סוציאלית ומנהלת תחום עלייה וכשירות תרבותית, במשרד הרווחה והביטחון החברתי. בעלת ניסיון מקצועי המסייע בפיתוח הפרויקט הנוכחי, הבנת הצרכים של האימהות והנחיית הקבוצה עפ"י מתודה של הנחיית קבוצות. מתנדבת בסיפור על הדרך בכדי לספר את הנרטיב של יהודי אתיופיה ביחס לעלייה,  להנציח את זכרה של אימה ז"ל  ומתוך תפיסה שאת הסיפור צריכים לספר מי שעשו את המסע ולא הממסד.