מה עושים בוגרינו?

ג'נה חטיב מג'לג'וליה, סיימה תואר ראשון במדעי המדינה ותקשורת והייתה שותפה בהקמת ארגון הסטודנטים האקדמאיים. פעילה חברתית ופמיניסטית, עשתה קורס מנהיגות נשית צעירה, בעלת תעודת הנחיית קבוצות. עבדה כרכזת פעילויות במרכז אמאן שנאבק באלימות בחברה הערבית. עובדת נכון להיום כמתורגמנית, תחקירנית, מנחת קבוצות ורכזת התנדבות ביישוב. משקיעה את כל הידע והניסיון שצברתי למען קידום החברה ולמען עתיד יותר טוב לאנשים שחיים בה.

התוכנית ללימודי מגדר עבורי היא ההשכלה הכי איכותית שזכיתי לרכוש, והלימודים במסגרת "החממה לאקטיביזם חברתי" העניקו לי חופש פעולה מלא במקביל לחובת הוכחה להוציא לפועל את הבשורה של "מרצון להגשמה" מקווה שהתמונות משקפות את דבריי.

רות פרסר היא פעילה פמיניסטית וחוקרת את הצומת בין נאראטיבים אישיים, שארות ומיניות. בוגרת תואר שני בתוכנית ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן (נושא התזה: "אחרות משמעותיות – סיפורי חיים של נשים נשואות שבחרו לחיות כלסביות" בהנחיית ד"ר ליאת פרידמן וד"ר רבקה תובל משיח) וכותבת את עבודת הד"ר שלה באותה תוכנית (נושא הד"ר:"A narrative investigation of queer separation" בהנחיית ד"ר אורלי בנימין). רות מתרגלת בתוכנית ללימודי מגדר במסלול המחקרי ובמסלול "מגדר בשטח".

"החלום שלי לעתיד הוא יצירת השפעה משמעותית על קהילת נשים בתחום כלשהו הקרוב לליבי ושהעיסוק בו יעניק לי הנאה וסיפוק. בעבר חשבתי על פעולה ויצירת שינוי בזירה הפוליטית המקומית או הארצית או בתחומים אקדמאיים כגון הכשרת מורים. אינני שוללת אפשרות זו ביום מן הימים אך החלום לטווח הקרוב בחיי עוסק בנושאים אינטימיים, מקומיים וקהילתיים, כמו ההיריון והאימהות הראשונית"

כמהנדסת אזרחית יוצאת צבא קבע בדרגת אל"מ במילואים, אני נחשפת יום יום לתופעת אי השוויון ולמחסור של נשים בתחומי המדע והטכנולוגיה במדינת ישראל, פער שאינו נובע מחוסר היכולת של הנערות והנשים. במסגרת המיזם אני מציעה את ניסיוני העשיר על מנת לנסות ולצמצם את התופעה הבלתי רצויה, ולחשוף את הנערות לאפשרויות האין סופיות העומדות בפניהן. במסגרת התכנית ללימודי מגדר, במסלול ללימודי שטח, ביצעתי השנה פיילוט שכלל חמישה מפגשים אשר נערכו לאורך השנה עם תלמידות באחת מחטיבות הביניים בשרון. במפגשים הנערות נחשפו לסביבת עבודה טכנולוגית, סיירו באקדמיה, נפגשו עם נשים מעוררות השראה ונחשפו לרלוונטיות של מקצועות אלו עבורן תוך ניפוץ סטיגמות והעצמה אישית.

יצירת מרחב הדברות, הכרות וקרוב לבבות לנשים פלסטיניות ויהודיות מהמשולש הדרומי ומהשרון, בהובלת שיאונה בורד וענת הדר כהן הרעיון להקים קבוצת נשים יהודיות ופלסטיניות מהשרון ומהמשולש הדרומי שידברו זו עם זו וכך יכירו את התרבות אחת של השניה, עלה במהלך ימי מבצע "שומר חומות". העימותים שפרצו בין יהודים לפלסטינים אזרחי ישראל עוררו בנו תהיות על טיב החיים המשותפים בינינו ומשהו התערער בתחושת היבטחון. ההרגשה הייתה כי הדו קיום הוא שברירי ופריך. חשבנו שבישובים השכנים לנו, יתכן כי יושבות נשים מפוחדות ומאוכזבות כמונו ואיננו מכירות אותן ואין לנו דרך לדבר איתן. עלה בנו הרצון להכיר את השכנות הפלסטיניות, לשמוע אותן ולהשמיע קול המבקש היכרות ושכנות טובה, רצינו להבין את הלך מחשבתן ולדעת מה מעסיק אותן וגם להציג את עצמנו ומאוויינו, מתוך אמונה כי הכרות טובה ומעמיקה עשויה להוות צוהר להתחלה של קשר הדדי ושוויוני שישלח אדוות של רצון טוב לקשר נטול עויינות ובלתי מאיים בין א.נשים משני הלאומים. בעקבות הרצון להידבר עם נשים פלסטיניות שישוביהן סמוכים לישובים בהם אנו גרות, קיימנו מספר ניסיונות להכיר נשים פלסטיניות מהישובים הקרובים – במשולש הדרומי. נפגשנו עם נשים פלסטיניות שפעילות בתחומים מגוונים. המפגשים נערכו בבתי קפה שונים בטייבה ובטירה. רוב בתי הקפה שביקרנו בהם מנוהלים על ידי נשים ומתוך אג'נדה חברתית. הפלסטיניות ואנחנו קבענו את נושאי השיחה ביחד. נחשפנו לפעילויות תרבות שהתקיימו בטייבה – הופעה של מוחמד בכרי והרצאה על חינוך למחנכות שניתנה על ידי מרצה מהמכללה בבקעה אל גרביה. חווינו את תחושת הזרות שנובעת משהיה במרחב דובר שפה שאנו לצערנו לא דוברות אותה, בדומה למה שחוות הפלסטיניות שבאות למקומות שמדברים בהם עברית. שמענו מהן על נושאים שמעסיקים את החברה הפלסטינית. סיפרו לנו על כך שהנשים הפלסטיניות אזרחיות ישראל משכילות בדרך כלל יותר מבני זוגן, דבר שיוצר לחץ על הזוגיות. דיברנו על מחקר של דר' ניהיאה דאוד בת טירה שחקרה את הקושי של נשים פלסטיניות לטפל בסרטן השד בגלל ההתנגדות של הגברים לכריתת שד. התוודענו לשינויים בתרבות הפנאי בחברה הפלסטינית, כמו למשל בתי קפה שבעבר היו מיועדים לגברים בלבד ואילו בשנים האחרונות הוקמו בתי קפה המיועדים גם לנשים וחלקם בבעלות וניהול של נשים. נפגשנו עם אם מטירה שהילדות שלה לומדות בבית הספר הדו לשוני בבית ברל. אין ביטחון בהמשך קיומו של בית הספר הזה וניסינו להציע עזרה בגיוס ילדים יהודים נוספים שילמדו בו בשנה הבאה, דבר שיחזק אותו. הוזמנו לביתה של רווידה, פעילה חברתית מטירה, להדרכה והכנה משותפת של "קאק אל עיד" – עוגיות מיוחדות לרמדאן. שמענו על המחסור באזורי תעשיה צמודים לישובים של הפלסטינים אזרחי ישראל, דבר שמאלץ אותם לעבוד רחוק מביתם ולבזבז זמן רב בדרכים. במהלך הפגישות שערכנו הכרנו א.נשים רבים והיריעה קצרה מלהכיל את כולן.ם. פגשנו נשים העובדות בעבודות דחק, מטפלות, עובדות סוציאליות, מנהלות בתי ספר, משורר פלסטיני, נוער הלומד בפנימייה, אב בית מיוחד במינו ועוד אוצרות רבות של א.נשים. למדנו על נושאים רבים שמייחדים את החברה הפלסטינית בישראל, למדנו על המשותף, למדנו על השונה ושמענו נרטיב אחר. שמענו קולות שנסכו בנו תקווה גדולה והבנה כי השכנות והשכנים הפלסטינים מבקשים לחיות את חייהן.ם בכבוד ובשיתוף איתנו, כמו שסיכם זאת חוסיין המשורר באחד המפגשים שלנו: "אני לא רוצה לזרוק אתכם היהודים לים, אני רוצה לחיות אתכם בשלום, בכבוד ובשוויון". אנו חותרות להמשך מפגשים עם שכנותינו הפלסטיניות. אנו שואפות לכך שהם יתקיימו באופן רגיל, ספונטאני, "טבעי", מבלי לחוש שאנו עושות משהו מיוחד. המיוחד צריך להפוך לשגרה השזורה בחיי היומיום שלנו כאן בישראל. אנו חוצבות דרך לכך שהמפגשים הללו יהיו חלק אינטגראלי, בלתי נפרד משגרת חיינו, חלק מהנורמות החברתיות וכך לייצר חברה פלורליסטית, פתוחה שמתקיים בה שוויון בין לאומים ותרבויות שונות. בנימה אישית יותר, אנו מטפחות קשרים חברתיים עם שכנותינו הפלסטיניות בתקווה להמשיך את החברות שנוצרה. אנו חותרות לכך שהחברה הפלסטינית והחברה היהודית ישתלבו לחברה ישראלית הטרוגנית המושתתת על עקרונות של סובלנות, אחווה, שוויון וסולידאריות. אנו חולמות כי המפגשים שאנו מתאמצות כל כך לארגן בין יהודיות לפלסטיניות יהיו בעתיד מפגשים שגרתיים וחלק בלתי נפרד מהדינאמיקה בחברה הישראלית. החלום הוא שפלסטינים והיהודים יחיו ביחד ולא אחד ליד השני. שיאונה בורד מספרת: "התוכנית ללימודי מגדר היא בשבילי סגירת מעגל שהחל לפני כארבעים שנה כשהשתתפתי בקורס ללימודי נשים בהנחית מרשה פרידמן, קורס שבמידה רבה השפיע ועיצב את חיי ואת משפחתי. בעזרת המסרים שעופר האיש שלי ואני הפנמנו בקורס המכונן הזה, הקמנו משפחה המתנהלת בשיויון. בתוכנית ללימודי מגדר אני מעמיקה בתאוריות פמיניסטיות, מתמודדת עם שאלות של מוסר וזהות ופוגשת מרצות ועמיתות שמרחיבות את הידע שלי על א.נשים מקבוצות שונות בחברה. נולדתי והתחנכתי בקבוצת דגניה א'. אני בעלת תואר ראשון בהוראת המדעים ותעודת הוראה. במהלך חיי עסקתי בהוראת מתמטיקה, ניהלתי ייצור במפעלי תעשיה והכנתי תמחיר בחברות בניה. אני אמא לארבעה בנים שהקימו משפחות שוויוניות וסבתא לשישה נכדים. היום אני גרה במושב כפר הס".

מרלין בן-עמי, דוקטורנטית בתוכנית בהנחיית ד״ר גילי הרטל עבודת המחקר של מרלין עוסקת בנרטיבים של הורים ללהט״בים בעקבות היציאה מהארון של ילדם ובעקבות הקשר שלהם עם ארגון תמיכה. מרלין מספרת על התוכנית ללימודי מגדר: "אל התוכנית ללימודי מגדר הגעתי אחרי שנות קריירה רבות בתחום החינוך, בהן שימשתי כמורה למתמטיקה וכמנהלת בית ספר. במסגרת זו, קידום שוויון מגדרי עמד תמיד לנגד עיני ורבות עשיתי בתחום החינוך בהקשר לכך למרות שסוגיות שקשורות למגדר תמיד העסיקו אותי וליוו את חיי, לא שיערתי עת בחרתי לעסוק במגדר בעבודת המחקר לתואר שלישי, את מידת ההשפעה שתהיה ללימודים בתוכנית על חיי. מאז התחלתי את הלימודים בתוכנית, נקודת המבט שלי על העולם השתנתה, זאת, למרות שהיה זה לא בגיל צעיר, לאחר שכבר חוויתי ועשיתי רבות בחיי. הלימודים בתוכנית הובילו אותי להקדיש יותר תשומת לב לעוולות חברתיות ולאי צדק וסייעו לי לשנות הבניות חברתיות עליהן גדלתי, חונכתי ולפיהן חייתי שנים רבות. המודעות שלי לפגיעות על רקע מגדרי גרמה לי להיות יותר רגישה ויותר עם חמלה וגרמה להגדלת הנכונות לפעול למען הובלת שינוי חברתי. עת התחלתי את הלימודים לתואר שלישי, הנטייה שלי הייתה לבחור בנושא שקשור לחינוך ומגדר, זאת בעקבות העיסוק בחינוך שליווה אותי כל חיי עד אז, אלא שבסופו של דבר בחרתי להתעמק בנושא שקרוב היה לליבי. הקושי האישי שחוויתי עת בני הלהט״ב יצא מהארון הטריד את מנוחתי שנים רבות. התוכנית למגדר ועבודת המחקר בנושא סייעו לי לעבור תהליך אישי של תובנות וצמיחה אישית. התוכנית למגדר הפכה להיות בית עבורי, הכרתי סטודנטים וסטודנטיות איכותיים בגילאים שונים, ממגוון מגזרים ומקומות במדינת ישראל. היחס של כל אנשי הסגל הפכו את חוויית הלמידה לאחת ויחידה. בעיקר חשוב לציין את ההנחיה המקצועית והאכפתית שנעשית בגובה העיניים מצד המנחה שלי ד״ר גילי הרטל, שמלווה אותי בסבלנות ובחוכמה צעד אחר צעד בכתיבת עבודת המחקר. אני חולמת ומייחלת להוציא מאמרים שקשורים לעבודת המחקר, חולמת על הוצאת ספר שיספר את סיפוריהם של הורים ללהט״בים במדינת ישראל ושואפת להרצות בנושא כדי להוביל שינוי חברתי לשם מיגור הלהט״בופוביה והובלת שינוי בהבניות חברתיות מגדריות, צורך שמתחדד ומתעצם עתה במדינה".

המחקר מתמקד במשמעות שמייחסים גברים ישראליים לפגיעה המינית שעברו בנערותם, האופן בו הם תופסים את הפגיעה המינית ואת עצמם כנפגעי פגיעה מינית; וכיצד הפגיעה השפיעה על חווית זהותם הגברית, על מערכות יחסיהם בבגרותם, על תפקודם כהורים ועל החלטתם לחשוף את דבר הפגיעה בהם, אם בכלל. כל זאת, תוך התמקדות בנקודת ההצטלבות בין הקושי של גברים להפגין את רגשותיהם, תפיסות של גבריות בחברה הישראלית וההתמודדות הרגשית של גברים שעברו פגיעה מינית בנערותם.

me, myself and I, בהובלת אור תמיר (תל אביב) ונעמי גביש (הרצליה) כדי להיחשף לרב-גוניות בנוער בחברה הישראלית, בחרנו להציג תערוכת צילומים של כ- 15-17 בני ובנות נוער בגילאי 14-17, הטרוגניים/ות, בעלי רקע סוציו אקונומי, תרבותי, לאומי ודתי שונה. בני ובנות הנוער יענו על שאלות פתוחות וזהות בנושאים של מיניות, מגדר, משפחה וקהילתיות. כך, תתאפשר לנוער מרקעים שונים הזדמנות לבטא את עצמם/ן ולהשמיע את קולן/ם. בני ובנות הנוער שיצטלמו בתערוכה יבטאו את קולה של החברה הישראלית וביניהם דתיות/ים, חילוניות/ים, ערביות/ים, להט"ב ובעלי/ות צרכים מיוחדים . תשובותיהם/ן של הנערים/ות יופיעו בצמוד לתמונתם/ן שתהיה מעין "תמונת פרופיל" שלהם/ן ויחד התערוכה תהיה מעין תמונת פרופיל של הנוער בישראל על כל גווניו השונים. הפרויקט מבטא את הצורך בגישור בין עולם הנוער לבין עולם המבוגרים בחברה בישראל. הנושא מתבטא כבר בשמו של הפרויקט. השם הוא באנגלית, שפה בינלאומית ומשותפת לאוכלוסיות השונות המרכיבות את החברה בישראל וזאת על מנת להדגיש את הקוסמופוליטיות של משתתפי הפרויקט המשלב בני ובנות נוער מכל גווני האוכלוסייה: מוסלמים, נוצרים ויהודים מהפריפריה ומהמרכז. הפרויקט נועד להבין את המתחולל בעולמם של בני ובנות הנוער מהשכבות הרב גוניות של האוכלוסייה החיות וחיים כאן. הוא מתעורר מתוך הצורך שלנו, המבוגרים/ות, ללמוד יותר על בנות ובני הנוער ולתת להם/ן להשפיע ולהשמיע את קולם/ן בצורה שאינה מתווכת על ידי בית הספר/ ההורים. הפרויקט מאפשר לבני ובנות הנוער לדבר ולמבוגרים להקשיב וללמוד על נרטיבים שונים של נערות ונערים מתרבויות שונות במדינת ישראל. הפרויקט פועל להגשים מספר מטרות: * לאפשר לנוער מרקעים שונים להשמיע את קולן/ם ולספר את הסיפור שלהם/ן, את הדילמות שלהן/ם ואת מה שמעסיק נערים ונערות בשכבות שונות בחברה הישראלית. * לנרמל את הלבטים והרצונות המאפיינים גיל זה בעיקר בין בני ובנות הנוער לבין קבוצת הגילאים שלהם. * לייצר פלטפורמה להזדהות וקרבה בין בני ובנות נוער לעולם המבוגרים/ות. * לייצר תודעה שתאפשר העלאת הדימוי העצמי והערך העצמי אצל בני הנוער. * לשמוע ממקור ראשון על הרב גוניות של הנוער הישראלי. *הקמת תערוכת צילומים נודדת ברחבי הארץ שתחשוף את הלבטים והשאיפות של בני הנוער. נעמי מספרת על התוכנית ללימודי מגדר: "התכנית ללימודי מגדר עבורי היא האמצעי לבטא את מה שהרגשתי וחשבתי שנים רק לא ידעתי לשיים אותו. בית הגידול שלי היה לכאורה פטריארכלי, האב עבד, פרנס, ואימי קיבלה את פנינו בבית עם ארוחה חמה כל יום. היינו מסוג הבתים שבהם נאמר, חכי שאבא יחזור הביתה..אבל בסאבטקסט, יכולת להבין שמי שתגיד לאבא מה לעשות זו אמא. גדלתי על עצמאות אישית, התנהלתי כך, ומעולם לא חשבתי שאני פמיניסטית, פשוט כך צריך להיות".

דפנה אבן ליכוב, מנהלת בית ספר לחינוך מיוחד, בית אקשטיין